החלטה
נדרשת החלטה משלימה בעניין הגדרת סוגיית החבות.
העובדות הרלוונטיות פורטו בהחלטתי מיום 28/7/11, שניתנה במספר בקשות - בקשת הנתבעת 1 למחיקת כתב התביעה בשל טענות עובדתיות חלופיות שנטענו בו, בקשה אשר נדחתה, תוך חיוב התובעת בהגשת תצהיר פרטים נוספים לגבי טענות מסויימות; בקשת התובעת להשלמת ההליכים המקדמיים, אשר התקבלה באופן שנקצבו מועדים להשלמת הנדרש; בקשת הנתבעת 1 לפיצול הדיון, אשר התקבלה, באופן שהוצע בבקשתה.
התובעת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה האחרונה האמורה, שהתקבלה בפסק דינה מיום 21/12/11 של כב' השופטת אסתר חיות, באופן שנקבע כי ההליך יוחזר לבית משפט זה לשם הגדרתה מחדש של סוגיית החבות (רע"א 6812/11).
כב' השופטת חיות קבעה, כי החלטה לפיצול הדיון, שהיא החלטה פרוצדורלית מטיבה, אינה אמורה לגרום לצמצום העילות שנטענו בכתב התביעה ולא הוסרו ממנו על הסף בהחלטה מפורשת ומנומקת, בעוד שהאופן שבו הוגדרה סוגיית החבות בהחלטתי, עלולה לצמצם את גדר התביעה.
ביום 9/2/12 הגישה הנתבעת 1 את עמדתה באשר לאופן ההגדרה הראוי של סוגיית החבות, בה טענה כי למעשה, בית המשפט העליון לא קבע שסוגיית החבות, כפי שהוגדרה בהחלטתי האמורה, אינה הסוגייה הנכונה, וכן לא קבע כי לגבי הנתבעת 1 קיימות סוגיות נוספות העולות מכתב התביעה הטעונות בירור במסגרת סוגיית החבות.
הנתבעת 1 מדגישה, כי התצהיר המשלים שהוגש ביום 3/10/11 אינו משנה מההחלטה המקורית, מאחר שמדובר בתצהיר מעורפל ובו הרחבות חזית אסורות. הנתבעת 1 מביעה את הסכמתה לכך שסוגיית החבות תוגדר על פי התיקון שבוצע במסגרת תצהיר התובעת, בהתייחס לסעיף 15.5 לכתב התביעה, וזאת בכפוף למחיקת המילים "בין היתר" שהוספו בו.
אציין, כי במסגרת סעיף 5 לתצהיר הפרטים הנוספים נטען לגבי סעיף 15.5 האמור, כי:
"מובהר נוסח סעיף 15.5 לכתב התביעה, כדלקמן: "הנתבעת מס' 1 תהיה אחראית כלפי התובעת בכל הקשור ליתרת המלאי, שלא תירכש על ידי נתבעת מס' 2 (באמצעות חברת הבת), בתוך זמן סביר, אשר הוגדר כתקופה של שנתיים ימים. כך, ובין היתר, הוסכם כי הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת תשלום אשר ישקף את ערך המלאי, וזאת בין ברכישת יתרת המלאי ע"י הנתבעת מס' 1, ובין בתשלום ערכו. בכל מקרה, הוסכם בין הצדדים, כי באחריותה של נתבעת מס' 1 להבטיח שהתובעת לא תיוותר עם חלקי חילוף ללא תשלום מלא, בגינם".
ניתן להיווכח, כי הוראת סעיף 5 לתצהיר הפרטים הנוספים מבהירה את הנטען בסעיף 15.5 לכתב התביעה, ואינה מוסיפה טענה קונקרטית בהתייחס להיקף אחריותה של הנתבעת 1.
למעשה, הביטוי "בין היתר" בסעיף זה מיותר, ואני מוחק אותו.
בדיון שהתקיים לפניי ביום 12/2/12 השלימו הצדדים את טיעוניהם בעל פה בהקשר זה, ובהחלטתי מאותו מועד איפשרתי גם לתובעת ולנתבעת 2 להגיש עמדה קצרה בכתב.
בהודעתה מיום 19/2/12, טוענת הנתבעת 2 כי היא מתנגדת לנסיונה של התובעת להגדיר את סוגיית החבות באופן עמום ולא ברור, והיא סבורה כי הגדרת סוגיית החבות באופן קונקרטי וממוקד היא הכרחית לבירור ההליך באופן יעיל. הנתבעת 2 סבורה, כי מן הראוי לקבוע, שהסוגייה שתידון בשלב החבות תוגדר כנטען בסעיף 15 לכתב התביעה.
התובעת, לעומת זאת, טוענת בתגובתה, כי חזית הטענות, כפי שמתוארת בכתב התביעה, היא ברורה, ושמורה לה הזכות להוכיח את כל עילותיה.
שקלתי את טענות הצדדים. אני מבין את החלטת בית המשפט העליון, שכאמור החזירה ל"ניסוח מחדש" את שאלת החבות, כמבטאת רציונל של מניעת "פיצולי פיצולים", באופן שמלבד פיצול הדיון בין "אחריות" ל"נזק" (שלגביו אין עוד מחלוקת), יחול "פיצול פנימי" בתוך שאלת האחריות. אכן, הדבר לא רצוי, ועלול להביא לסרבול מיותר, ריבוי ערעורים או בקשת רשות ערעור לאורך הדרך, עיכובים בבירור התובענה וכיוצ"ב.
אני רואה אפוא לנכון לקבל את עמדת התובעת, ולקבוע כי סוגיית החבות תתברר בהתאם למתווה שבכתבי הטענות. אין צו נוסף להוצאות.
כל צד רשאי למצות, לאור זאת, כל השלמה נדרשת של ההליכים המקדמיים. ככל שייוותר עניין כזה שלא ייפתר ישירות בין הצדדים, ניתן להגיש בגינו בקשה עדכנית בכתב, לא יאוחר מיום 5.4.12.
ניתנה היום, ו' אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.